אוטיזם - סיפור אישי

אתמול הנערה מתקשרת מבית הספר עם הנחיות "תבטלי את הפגישה עם בית הספר, אני לא רוצה כלום"

אני מבינה שנתקלה בסיטואציה שהייתה לא נעימה עבורה.

מנסה לדובב לא מצליחה, בוחרת לשחרר.

אחה"צ מצליחה לדובב אותה, בהתחלה סיפרה שלא

היו רגישים אליה ולאט לאט הבנו שהקושי שהיה נבעה מכך

שהשיעור התחיל לפני שנכנסה לכיתה, שכל הילדים היו בכיתה והיה לה קשה להיכנס, שהצוות הזמין אותה להיכנס אבל היא חוותה זאת כחוסר נראות.

זיקקנו את הקושי "כניסה לכיתה באיחור משמעותה מסתכלים עלי, אוץ המבטים כואבים"

מה יעזור לך שאלתי אותה ?

"שכולם יצאו,,אני הכנס ואז הם יחזרו"

הסברתי לה שהבקשה שלה זו בקשה שעלולה לעורר בצד השני קושי וחוויה של פגיעה.

הצעתי לה לכתוב למורה שלה על הקושי,

קודם כדי שתוכל להבין אותה.

ושתבקש ממנה לחשוב ביחד איך אפשר לסייע לה

תוך התחשבות ברצונות ובצרכים של האחרים.

בערב היא כתבה לי

"תודה אמא, שאת מלמדת אותי את הכללים והחוקים כאן"

**************

הפחד ממבטים תמיד היה שם, מיום שהגיע לעולם.

רק שהיום יש לו שם #אוטיזם