לחוות את הפרכוס הראשון של הילד שלך, גם אם הכינו אותך לזה, זה פחד אלוהים.
זה זיכרון לא נעים (אפשר לומר טראומתי) לכל החיים.
זו תחושת חוסר אונים וחרדה בסיסית שנצרבת בגוף.
מצד שני, אחד הדברים שלמדתי גם כהורה וגם כמי שמלווה הורים, זה שהיכולת לדבר ולשתף את האירועים מעודדת ריפוי פנימי.
לכן אני מבקשת לקחת את הפוסט השבועי למקום של שיתוף. ומעודדת אתכם לשתף פה בתגובות את החוויה שלכם.
אני הולכת בדמיון 15 שנה אחורה, ליום העצמאות, לפרכוס הראשון. פיקניק בפארק עם המשפחה המורחבת, מפגש משפחתי שמח.
היא תינוקת פעוטה , בסביבתה אנשים שמוכרים לה.
כשחוזרים הבייתה היא מסתובבת סביב השולחן ומסתכלת עלי במבט מוזר. (לימים למדתי לזהות את המבט בתור מבט של "עובר עלי משהו") אני מנסה להצחיק אותה והיא לא צוחקת.
אני חושבת שהיא עייפה, מחליטה להשכיב אותה לישון, ונרדמת לידה.
כמה שעות לאחר מכן, אבא שלה מעיר אותי.
מבקש שאסתכל על הילדה.
היא מחרחרת,
עיניים פתוחות ריקות,
הגוף זז מוזר,
והיא לא מגיבה לי.
אני פועלת על אוטומט, מחלקת הוראות לבעלי.
מבקשת שיזמין "אמבולנס טיפול נמרץ",
שיתקשר לאחי שיבוא לשמור על הגדולה.
הולכת לשכנה ומבקשת שתשמור על הגדולה עד שאחי יבוא.
בכל הזמן הזה הילדה מונחת על הידיים שלי.
יורדת למטה ומחכה לאמבולנס.
ורק שם בזמן ההמתנה, מסתכלת עליה.
רואה מבט ריק, והבהלה מקפיאה אותי.
מגיע האמבולנס, לוקחים אותה,
ואז מסבירים לי שזה פרכוס, הכל בסדר.
אני נרגעת, איזה מזל זה רק פרכוס 😊
תמיד ידעתי שיום יבוא והפרכוס יבקר אותנו
ולכן למדתי את כל סוגי הפרכוסים שיש.
אפילו תרגלתי במוח מה עושים בזמן התקף.
אך ההתקף הגיע אחרת. לא כמו שכתוב בספרים.
ואמנם תפקדתי אך גם נתקפתי בהלה גדולה.
והחוויה נשארה צרובה בי לנצח.
מאז עברנו הרבה פרכוסים, טיפולים, תרופות.
כיום תודה לבורא עולם, וגם בזכות שזיהינו את הטריגרים וטיפלנו בהם, אנחנו מאוזנים ללא תרופות.
ואני משתפת את החוויה הזו, של הפרכוס הראשון, כי בכל שיתוף משהו בי מתרפא.
מזמינה אתכם לשתף בפרכוס הראשון אצלכם ,זה הצרוב בגופכם ובזיכרונכם.
זה משחרר ומרפא!
ליאורה פלד
אמא של יובלי המתמודדת עם אפילפסיה
מנחה הורים לילדים המתמודדים עם אתגרים רפואיים ורגשיים.
מלמדת מודעות ותודעה גבוהה.
מטפלת ומורה בשיטת איזון חיים.
www.liorapeled.com
050-9555114
רוצים לקבל עדכון על המאמר הבא ? ליחצו כאן
Comments