קודם מה אני יודעת

כשבתי הגדולה הייתה בכיתה ב' לימדה אותה מורה, שקבעה עובדה שביתי מעולה בשפה אבל בחשבון מתקשה, וכך ביתי עברה את כיתה ב' בידיעה שבשפה היא טובה ובחשבון מתקשה,

לצערי אני קצת "נרדמתי בשמירה" ולא הייתי מספיק ערה לסטיגמה שבנתה לה המורה, או יותר נכון לומר ששוכנעתי בקביעה שלה, שהרי היא מורה והיא בודאי יודעת. 

לקראת סוף השנה, ישבתי עם ביתי על שיעורי החשבון ופתאם נחרדתי לראות מה גרמה המורה לביתי לחשוב על עצמה.

הכנת השיעורים הייתה מלווה בבכי ובחוסר אמונה בעצמה, למרות הקושי לראות אותה בוכה ומתוסכלת, אמרתי לה את משפט המחץ שלי:  "תגידי לעצמך אני אצליח ואת תצליחי" וגם "את זוכרת קושי = אתגר", לאחר שנגמרו הדמעות והיא ראתה שהבכי לא משכנע אותי להכין לה את השיעורים, היא אמרה לעצמה את משפטי המחץ שלי ופתאם קרה איזה מין קסם, פתרון התרגיל הלך בקלי קלות - שיעור זה מלווה אותה עד היום.

חלפו שנים והיא בכיתה ה' שנה שעברה וגם השנה היא מקבלת חיזוק בחשבון והולך לה יפה, היא מבינה את החומר ומצליחה במבחנים, אבל משהו קורה במבחני המשווה, הילדה לא מצליחה ולא בגלל שהיא לא מבינה, אלה בגלל שהיא לא מספיקה לסיים את המבחן, התיעצתי עם המורה, והמורה הסכימה איתי שהיא מבינה את החומר, אבל לוקח לה המון זמן במבחן.

החלטתי שאני צריכה לקחת את הענינים לידיים, ישבתי איתה בחשבון וראיתי את הקושי, והגעתי למסקנה שלביתי חסרות "טקטיקות חשיבה", כי כשהיא באה לפתור תרגיל, היא פותרת אותו בצורה פשטנית במקום לחפש דרכי קיצור, מישהו כשל בתפקידו ושכח ללמד אותה.

 אני בהערת ביניים אמרתי לה תשתמשי "במה אני יודעת", לדוגמא אם יש לך תרגיל 6X5 במקום לעשות 5 + 5 +5 ...... תגידי מה הכי קרוב שאני יודעת,  5X5 =25 ועוד 5 יהיה שווה שלושים והינה יש לנו את התשובה בשניה.

עבר זמן ולפתע היום היא יושבת להכין שיעורים ואני קולטת אותה משתמשת "במה אני יודעת" "ובטקטיקות חשיבה", אני לתומי חשבתי שהמורה בעקבות השיחה איתה הבינה איפה הבעיה ונתנה לה כלים להתמודד עם הקושי.

בסוף הערב שאלתי את ביתי מי לימד אותה את קיצורי הדרך? התשובה הייתה "את אמא" .

חשתי גאווה איך באמירה קצרה, בטיפ קטן, חוללתי שינוי שמיטב המורים לא הצליחו לעשות.

אני מודה כל יום על הזכות שניתנה לי ללוות את ילדי בדרכם לכוון לחזק, על כך שניחנתי ביכולת הקשבה וריאה עמוקה ורחבה .

אם יש לכם שאלות נוספות - אשיב עליהן בשמחה